הפרת חוק ההתיישבות.
לאחר שבשנים האחרונות הרשות המוסמכת הגבירה והחמירה את האכיפה. ציבור החקלאים מודע לסיכון הגדול שיש בהפרת הוראות חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), תשכ"ז-1967. ועדיין, "בתוך עמי אנוכי יושבת". ואני ערה לתופעה בה חקלאים ממשיכים לחתום על הסכמים הנוגדים את חוק ההתיישבות. פעמים רבות שהחקלאים אף קובעים בהסכם כי הם יהיו זכאים לשיפוי מהצד השני אם הפרת החוק תתגלה ותגרור חיובים. בכך, כביכול, סבורים החקלאים כי אין הם לוקחים סיכון. אלא שעליכם לדעת כי מלבד העובדה כי הרשות המוסמכת רשאית להפקיע קרקע למפר החוק. אף מבחינה חוזית, היינו בסוגיית אכיפת ההסכם אשר חתמו הצדדים, הדברים כלל אינם פשוטים. פסק דין שנתן לאחרונה (19.8.21)* בית משפט השלום ברמלה, דן בסוגיה מעין זו. ובשל חשיבותו בחרתי לסקור בפניכם את עיקריו.
פרטי ההסכם.
התובע באותו עניין הינו בעל זכויות בנחלה במושב במרכז הארץ. התובע בנה בנחלתו מבנה ששטחו כ- 520 מ"ר. שחלקו נבנה ללא היתר בנייה כדין וללא הסכמת רשות מקרקעי ישראל. בשטח המיועד לשימוש חקלאי בלבד. התובע השכיר חלק ממבנה זה לנתבע. כאשר לכתב התביעה צירפו נתבעים נוספים שהיו ערבים לחוזה השכירות, שהצדדים הגדירו אותו כ"חוזה הרשאה". במסגרת אותו חוזה הרשאה, חתמו הצדדים ביום 1.1.13 על הסכם בו כתבו כי התובע, המכונה "המרשה", הקים חלק מהמבנה ללא היתר בניה. וכי הנתבעים, המכונים בהסכם "ברי הרשות", מבקשים לעשות שימוש ב- 400 מ"ר מתוכו. ומוכנים לקבל לרשותם חלק זה לתקופה האמורה בהסכם, בהתאם למוסכם בו.
ידיעת המצב של הפרת חוק ההתיישבות.
במסגרת ההסכם הצהירו הנתבעים כי הם יודעים על מצבם המשפטי של המקרקעין. ידוע להם שלחלק מהמבנה אין היתר בניה. וכי ביקשו וקיבלו כל מידע שנדרש להם כדי להחליט אם להתקשר בהסכם. הנתבעים ויתרו על כל זכות תביעה בנוגע למבנה או למקרקעין. עוד קבעו בהסכם כי הנתבעים "יישאו בכל ההוצאות, התשלומים, ההיתרים, האגרות וכיוצ"ב. תשלומים נדרשים על מנת לנהל ו/או לקבל רישיונות נדרשים להפעלת חלק מהמבנה המבוקש במקום. באם יוטל חיוב כזה על המרשה, הרי שברי הרשות מתחייבים לשפות מיידית את המרשה על כל הוצאה שתגרם לו." הוראה זו הגדירו כהוראה יסודית של ההסכם.
דרישת דמי שימוש חורג מטעם רמ"י.
בעקבות ביקורת שערכו בנחלה, שלחה רמ"י לתובע ביום 10.10.16 דרישה לתשלום דמי שימוש חורג לפי שומה. לכל שנה בין השנים 2015-2011. ובסה"כ סך של 133,457 כולל מע"מ. התובע, בהתאם להסכם, פנה אל התובעים בבקשה כי ישלמו דרישה זו. ולאחר שאלו סירבו הגיש את התביעה נגדם.
טענות הצדדים.
לטענת התובע, הנתבעים שכרו ממנו 400 מ"ר מהמבנה. ובהתאם לתנאי ההסכם עליו חתמו עליהם לשפותו במלוא הסכום ששילם לרמ"י עבור דמי השימוש החריגים. הנתבעים טענו מנגד, בין היתר, כי התובע התעלם מחוק ההתיישבות. ולקח ביודעין ובמודע את הסיכון. לטענתם הסכום ששילם היווה קנס שהטילו באופן אישי על התובע לאור הפרת החוק על ידו. ולכן יש לדחות התביעה.
דיון – נוסח החוק העוסק בהפרת חוק ההתיישבות.
בפסק דינו מפנה בית המשפט לסעיף 2 לחוק ההתיישבות הקובע: "המחזיק או הזכאי להחזיק קרקע חקלאית ממקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק-יסוד: מקרקעי ישראל – על פי הסכם חכירה או על פי רשות (להלן – מחזיק), לא ינהג בקרקע שימוש חורג אלא על פי היתר בכתב מאת שר החקלאות או מאת מי שהשר הסמיכו לכך ברשומות, ובלבד שאם סירוב להתיר שימוש חורג ניתן על ידי מי ששר החקלאות הסמיכו כאמור, יהיה המחזיק רשאי לבקש עיון מחדש על ידי השר עצמו."
ידיעת הצדדים על הפרת החוק.
בית המשפט מציין כי מלשון ההסכם עולה כי התובע ידע כי הינו לוקח סיכון. לכן נזהר בלשון ההסכם, ניסה לגלגל את האחריות במקרה ו"יתפס". וכי התובע אף עשה בעצמו שימוש שונה מייעוד השימוש שהתירו לו, בכך שהשכיר את המחסנים לצדדים שלישיים. בית המשפט מתרשם כי כל הצדדים בענייננו ידעו והתנהגו כשוכרים ומשכיר בתחום העסקי. כי כל הצדדים ידעו מראש את הסיכונים, וכי עסקינן בחוזה בלתי חוקי הנוגד את תקנת הציבור. ואשר מטרתו היתה להתל ברמ"י ולאפשר לתובע להפיק רווחים מהשכרת המחסן ולנתבעים ליהנות משכירת המחסן בדמי שימוש מופחתים. לדעת בית המשפט הנתבעים אף לקחו על עצמם את הסיכון שהשקעותיהם תרדנה לטימיון במודע. וזאת תמורת דמי שכירות נמוכים.
הסכם בלתי חוקי.
בית המשפט פוסק כי מדובר בהסכם בלתי חוקי. עם מטרה בלתי חוקית. אשר סותר את תקנת הציבור. ואין בכוונת בית המשפט לשתף פעולה התנהלות פסולה זו של כל הנוגעים בדבר. בית המשפט קובע כי בעניננו חל לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1975, לפיו: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל". עוד מוסיף בית המשפט כי להתרשמותו הצדדים אף לא אמרו אמת בטיעוניהם ובעדויותיהם בבית המשפט והעלימו פרטים מבית המשפט, ולכן אין הוא מוצא מקום להתערב ולהפעיל שיקולי צדק, שלעיתים שוקלים במקרים מעין אלו, ודין התביעה להידחות כליל.
סיכום מסקנות והמלצות.
לסיכום, על צדדים שכורתים ביודעין הסכם לא חוקי, לקחת בחשבון, כי אם אחד מהם יפר בעתיד את ההסכם, חשוף הצד השני לכך כי בית המשפט לא יעניק לו את הסעד שהוא מבקש, ולא "ישתף פעולה", כאמור בפסק הדין לעיל, עם הסכם בלתי חוקי.
* ת"א (שלום רמ') 38230-02-18 אברהם נוימן נ' דוד ויצמן (נבו 19.08.2021).
* המידע המופיע הוא כללי בלבד ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת או ייעוץ מוסמך.
= "איילת רייך – משרד עורכי דין, נוטריון וגישור" מתמחה בקיבוצים, מושבים, תאגידים, בתחום המסחרי-חקלאי-מינהלי וענף הלול על כל שלוחותיו. עו"ד איילת רייך-מיכאלי משמשת כבוררת וכמגשרת במחלוקות.
הכותבת לא ייצגה מי מהצדדים אלא אם כן נכתב אחרת.
* אנו מזמינים אתכם לבקר באתר האינטרנט שלנו: WWW.AYELET-RAICH.CO.IL, ולעקוב אחרינו בפייסבוק: "איילת רייך – משרד עורכי דין נוטריון וגישור".
