לוגו איילת
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

אחריות הקיבוץ על אורוות הסוסים

נזקי גוף סוסים

כמעט בכל קיבוץ ישנה פינת חי, שמה בחלק מהקיבוצים "משק ילדים". על פי רוב בני הנוער בקיבוץ משתתפים בניהול פעילותה השוטפת של פינת החי. בקיבוצים רבים כוללת פינת החי גם אורוות סוסים. בה ילדים ומבוגרים רוכבים להנאתם ולצרכי טיפול. אלא שלצד ההנאה, רכיבה על סוסים טומנת בחובה גם סיכון לא קטן.  לאחרונה דן בית משפט המחוזי בחיפה באחריותו של הקיבוץ. לנזק כתוצאה מרכיבה על סוס באורווה הפועלת בשטחו* (נזקי גוף סוסים).

תיאור מקרה – נזקי גוף סוסים בפינת החי.

באותו מקרה מצער רכב התובע ("הנפגע") על סוס כדי לאלף את הסוס באורוות בקיבוץ מבוא חמה. מצאו את הנפגע כשהוא חסר הכרה וסובל מפגיעת ראש קשה. הוא הגיש תביעה כנגד הקיבוץ וחברת הביטוח המבטחת אותו. לבקשת הצדדים פיצלו את הדיון, כך שבשלב הראשון בחנו את שאלת החבות, היינו מי אחראי לקרות התאונה.

"משק ילדים".

מהראיות שהביאו הצדדים בפני בית המשפט עלה, כי בשנות ה-80 פנה מרכז המשק דאז לאביו של הנפגע. על מנת שייקח על עצמו את הפעלת האורווה והטיפול בפינת החי בקיבוץ, במסגרת הפעילות החינוכית בקיבוץ. וכחלק בלתי נפרד מהפעילות הקהילתית בקיבוץ. במסגרת זו ניהל האב את האורווה והפעיל אותה כמשק ילדים. במובן זה שבני הנוער בקיבוץ היו מנהלים ואחראים על הפעילות השוטפת באורווה, לצד האב. במסגרת פעילות זו טיפל בסוסים, ניקה את האורווה, הדריך שיעורי רכיבה וכן עסק באילוף סוסים. אולם, לאב לא הייתה השכלה פורמאלית או אחרת בתחום הסוסים, ניהול אורווה והדרכת חניכים או רוכבים.

האחריות לתאונת נזקי גוף סוסים.

הקיבוץ טען כי בשנת 2002 הפך לקיבוץ מתחדש, כאשר החברים עצמם נעשו אחראים לפרנסתם. במסגרת זו הגדירו עסקים מסוימים של הקיבוץ כענפים יצרניים. והעבירו אותם לניהול במסגרת אגודה שיתופית שהוקמה. לעומת זאת, את האורווה לא הגדירו כענף של הקיבוץ. והיא לא עברה לניהול אחזקות האגודה השיתופית. עוד טען הקיבוץ כי איפשר מצב של "יזמות פנימית". במצב זה חבר קיבוץ ותיק, הרוצה לקיים עסק פרטי בהיקף הכנסות נמוך. יכול לנהל את עסקו עם חשבוניות של הקיבוץ, תוך שימוש בהנהלת החשבונות של הקיבוץ. בנסיבות אלה, החבר מנהל את העסק, ומחליט את כל ההחלטות. הצלחתו קובעת את רמת הכנסתו. והרווח וההפסד בעסק הינם של חבר הקיבוץ ולא של הקיבוץ. לטענת הקיבוץ, האב הפעיל את האורווה כיוזמה פרטית. והקיבוץ לא התערב כלל בפעילות באורווה. מכאן, שהאחריות לתאונה מוטלת על האב.

אורוות סוסים בקיבוץ.

אלא שבית המשפט דחה כליל טענה זו של הקיבוץ. וקבע כי האורווה הייתה ענף הקהילתי של הקיבוץ ונוהלה על ידי הקיבוץ. כך ניתן ללמוד, בין השאר, מעובדה כי האורווה נוהלה שלא למטרות רווח. לאורך השנים חברי הקיבוץ וילדי הקיבוץ היו באים לאורווה ונהנים מהפעילות באורווה, מבלי שחויבו בגין כך. עוד מציין בית המשפט כי בשנים 2006-2008 התקיימה באורווה פעילות של חוגי רכיבה. טיולי רכיבה ופעילויות שונות. ואופן ניהול הכרטסת של האורווה אכן מעיד על כך, שפעילות האורווה הייתה חלק מפעילות הקיבוץ. והתנהלה דרך הנהלת החשבונות של הקיבוץ וההכנסות וההוצאות היו של הקיבוץ.

בטיחות.

לעניין נסיבות התאונה קבע בית המשפט, בהסתמך על חוות דעת מומחה. כי השטח שבו ביצע הנפגע את האילוף ואשר בו התרחשה התאונה, הינו בעל משטחי סלע חשופים. שרק בחלקם מכוסים על ידי שכבת אדמה דקה. הרחבה מוקפת בקורות בטון ובצמחייה גבוהה, המסתירה את שנעשה מעבר לרחבה. לפיכך, נקבע כי בין אם התאונה נגרמה כתוצאה מהחלקה, ובין אם מכך שהסוס נבהל מחפץ כלשהו. או תנועה כלשהי או רעש כלשהו. העובדה היא, שהתאונה ארעה בשטח שאינו מתאים לאילוף, שהייתה לו תרומה מכרעת להתהוות הסיכון. כמו גם לחומרת פציעת הראש ממנה סובל התובע. כאשר לכך יש להוסיף, כי התובע ביצע את הרכיבה בלא קסדה.

סיכונים.

נקבע כי הקיבוץ לא היה מעורב בפעילות האורווה. ואיפשר לאביו של התובע לנהל את האורווה בשטח הקיבוץ כראות עיניו. וללא פיקוח או נהלי עבודה ובטיחות ברורים. הגם שהיה ידוע, כי לאב לא ניתנה הכשרה מתאימה לניהול אורווה, הדרכת בני נוער וביצוע אילוף (וחרף הסיכון המיוחד הטמון בפעילות זו). היעדר הפיקוח של האב על הפעילות באורווה, כמו גם היעדר פיקוחו של הקיבוץ על הפעילות המבוצעת באורווה. הביאו לדברי בית המשפט, בלא ספק, להתרחשות התאונה. בנסיבות אלו אחראי הקיבוץ, הן במישרין והן מכוח אחריותו השילוחית למעשיו של האב, לנזקיו של התובע הנפגע.

רכיבת סוסים.

עם זאת נקבע כי לא ניתן להתעלם מניסיונו רב השנים של התובע בפעילות עם סוסים ומודעותו לסיכונים הנובעים מפעילות זו. התובע השתתף, בהיותו בן 16, בקורס הדרכת רכיבה במכון וינגייט, במסגרתו וודאי התוודע לכללי בטיחות בסוסים, עליהם לא שמר במועד התאונה ו/או בסמוך לה. התנהלות התובע מעידה אף היא על רשלנות, ובהתחשב בכל הנתונים שהובאו נקבע כי ראוי להעמיד את הרשלנות התורמת של התובע על 30%.

סיכום / תוצאות.

לפיכך נקבע, כי הקיבוץ נושא באחריות בשיעור של 70% לנזקים שנגרמו לתובע בתאונה. נוכח הכיסוי הביטוחי שקיים לקיבוץ, חוייבה גם חברת הביטוח בשיעור זהה.

 

*ת"א (מחוזי-חי') 35455-12-12 שיאון ואח' נ' קיבוץ מבוא חמה ואח', בפני כב' השופטת בטינה טאובר (פורסם בנבו, 20.8.2015).

* המידע המופיע הוא כללי בלבד ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת או ייעוץ מוסמך.

   = "איילת רייך, משרד עורכי דין, נוטריון וגישור" מתמחה בקיבוצים, מושבים, תאגידים, בתחום המסחרי-חקלאי-מינהלי וענף הלול על כל שלוחותיו. עו"ד איילת רייך-מיכאלי משמשת כבוררת או מגשרת במחלוקות.

* אנו מזמינים אתכם לבקר באתר האינטרנט שלנו: WWW.AYELET-RAICH.CO.IL

ובפייסבוק: "איילת רייך – משרד עורכי דין נוטריון וגישור".

שיתוף:

תוכן העניינים

חדש

פוסטים קודמים

אפליה עקב נכות פיזית או מוגבלות

כולנו ערים לכך כי הן המחוקק והן בתי המשפט, על כל הערכאות, מנסים למגר את התופעה. לפיה בעלי מוגבלויות מוצאים עצמם מופלים לעומת אחרים. מטבע

Call Now Button