מושכלות ראשונים המה כי טרם הגשת תביעה או עם קבלת תביעה יש לבחון את סוגיית ההתיישנות. ככל שבית המשפט יקבל טענה זו הרי שהדבר יוביל לדחיית התביעה, הגם שהינה מוצדקת. לא אחת מבקשים ממני להסביר לקיבוצים שאני מייצגת או לחברי קיבוצים, אשר התמהמהו בהגשת תביעתם. את השיקולים השונים בעד ונגד הגשת תביעה עת עברה חלפה תקופת ההתיישנות. כאשר כל מקרה נבחן לגופו. פסק דין שניתן ממש לאחרונה (18.8) בבית המשפט העליון. עסק בסוגיה זו עפ"י חוק ההתיישנות. ומפאת חשיבותו בחרתי לסקור בפניכם את עיקריו*.
תיאור מקרה – חשיפה לחומרים מסוכנים.
אותה פרשה החלה כאשר קבוצת עובדים לשעבר בתע"ש, הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה. כנגד תע"ש והמדינה. בטענה כי נחשפו לכמויות גדולות של חומר מסוכן מסוג ניטרוגליצרין בעבודתם. ובעקבות כך חלו במגוון מחלות. ואף סבלו מסימפטומים שונים כגון כאבי ראש חוזרים, בחילות והקאות, דיכאון ועוד.
חוק התיישנות.
מנגד הגישו תע"ש והמדינה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. בטענה שכלל העובדות המהוות את עילת התביעה היו ידועות לעובדים עוד בשנות ה- 70, 80. או תחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת. עת סבלו מתחלואיהם וגילו את נזקם. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ודחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות. מכאן הערעור שהוגש לבית המשפט העליון.
ערעור לבית המשפט העליון על סמך "הגילוי המאוחר" בחוק ההתיישנות.
המערערים תלו את עיקר יהבם, בחריג "הגילוי המאוחר" הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. לפי סעיף זה, מירוץ ההתיישנות מתחיל רק לאחר שהניזוק גילה, או יכול היה לגלות, את כל העובדות. המהוות את יסודות עילת התביעה. המערערים טענו, כי לאף אחד מהם לא היה שמץ של חשד. (אפילו לא ברמת "קצה החוט" כנדרש על פי הפסיקה). שהפגיעה במצבם הבריאותי נגרמה על ידי אותו חומר המסוכן. לטענתם, רק בשנת 2009, עת הוכנה חוות דעת. המעגנת את הקשר הסיבתי בין החשיפה לחומר המסוכן לבין תחלואיהם, נודע להם הדבר. ומכאן שלא "ישנו על זכויותיהם", ותביעותיהם לא התיישנו.
דחיית הערעור.
אלא שבית המשפט העליון דחה את הערעור תוך שהוא קובע כדלקמן:.
תקופת ההתיישנות של תביעה בנזיקין היא 7 שנים. סעיף 8 לחוק קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו. ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". מלשון הסעיף עולה כי חריג הגילוי המאוחר כולל רכיב אובייקטיבי. כלומר, אי ידיעה בפועל אודות עובדה המהווה רכיב מעילת התביעה לא תספיק לתובע שזכותו התיישנה. והוא נדרש להוכיח כי גם לא יכול היה לדעת אודות אותה עובדה. ההלכה היא, כי כאשר כל העובדות הנדרשות להגשת התביעה ידועות, בכוח או בפועל. אפילו ברמה של "קצה חוט", מתחיל מירוץ ההתיישנות.
סובייקטיביות.
בית המשפט קובע כי במקרה דנן, בכל הנוגע למבחן הסובייקטיבי. הוא מוכן להניח לטובת המערערים (ולו בדוחק) כי לא היתה להם ידיעה בפועל (סובייקטיבית). אודות הקשר הסיבתי בין המחלות מהם סבלו לבין היחשפות לחומר המסוכן.
אובייקטיביות.
אלא שכאמור, הידיעה הסובייקטיבית אינה חזות הכל. במסגרת חריג הגילוי המאוחר על המערערים, הטוענים לחריג זה. להוכיח כי עצם הקשר הסיבתי בין העבודה עם החומר המסוכן לבין תחלואיהם לא היה ידוע באופן אובייקטיבי. וכי "אף בזהירות סבירה" לא יכלו לגלות אותו.
למעשה, סעיף 8 לחוק ההתיישנות מציב שאלה עובדתית:. האם בזהירות סבירה יכול היה התובע לגלות את כלל העובדות המהוות את עילת התובענה?. ככלל, התשובה לשאלה זו אינה תלויה במעשיו או במחדליו של הנתבע. אלא ביכולתו האובייקטיבית של התובע לגלות את המידע הרלוונטי בכוחות עצמו.
מידע רפואי.
בענייננו, בית המשפט קובע כי המידע הרפואי בנוגע לקשר הסיבתי בין עבודה עם ניטרוגליצרין לבין המחלות היה ידוע לפחות משנות השמונים, אם לא קודם לכן (זאת על פי חוו"ד שהגישו המערערים). בנוסף, מהתיעוד הרפואי עולה כי רבים מהמערערים ועובדי המפעל הורחקו זמנית מעבודה עם החומר המסוכן בעקבות תופעות שונות בהם לקו, וניתן לצפות כי האדם הסביר יקשר בין התחלואה בקרב עובדי המפעל לבין ההיחשפות לאותו חומר.
ידיעה בכוח.
עוד קובע בית המשפט כי מהעדויות שהוצגו בפניו ניתן למצוא אף יותר מ"קצה חוט" לידיעה בכוח אצל המערערים. כך למשל, בשנת 1996 שלח אחד המערערים מכתב להנהלת המפעל, בעניין תנאי העסקתו, בציינו כי אותו חומר מזיק למס' לא קטן של עובדים. בנוסף, מסמך של תע"ש משנת 2000 לימד כי מערער אחר סירב, מסיבות בריאותיות, להמשיך לעבוד כמוביל החומר המסוכן.
דחיית הערעור ואי קבלת החריג מחוק ההתיישנות.
לסיכום קבע בית המשפט כי היו בפני המערערים סימני התראה ו"נורות אזהרה" המהווים אף יותר מ"קצה חוט" לגבי הטענה לקיומו של קשר בין חשיפה לניטרוגליצרין לבין מצבם הבריאותי. מכאן, שהמערערים לא הוכיחו שלא היה ביכולתם לגלות את הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתם לבין תחלואיהם, כנדרש מתובע המבקש להסתמך על החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות. לפיכך, בית המשפט דוחה את הערעור. עם זאת מציין בית המשפט כי בנסיבות העניין מן הראוי שהמדינה תשקול מתן פיצויים למערערים, וזאת "לפנים משורת הדין".
*ע"א 1442/13 אליהו זוארס ואח' נ' התעשיה הצבאית ישראל בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 18.8.2016).
המידע המופיע הוא כללי בלבד ואין בו בכדי להוות חוות דעת או ייעוץ. הכותבת לא ייצגה מי מהצדדים אלא אם רשמנו אחרת.
* "איילת רייך – משרד עורכי דין, נוטריון וגישור" מתמחה בקיבוצים, מושבים, תאגידים, בתחום המסחרי-חקלאי-מינהלי וענף הלול על כל שלוחותיו. עו"ד איילת רייך-מיכאלי משמשת כבוררת וכמגשרת במחלוקות.
* אנו מזמינים אתכם לבקר באתר האינטרנט שלנו: WWW.AYELET-RAICH.CO.IL, ולעקוב אחרינו בפייסבוק: "איילת רייך – משרד עורכי דין נוטריון וגישור".
